למידה וידע

סנסאי נישיאמה נהג לומר לי: "ברגע שאתה חושב שאתה יודע, אתה מחוסל, אתה לא לומד יותר".

זו הבעיה של ידע, ברגע שאנו "יודעים" משהו זה מרגיש ישן, "זקן", אפילו "מת".

העובדה שאנחנו יכולים להסתכל על ניסים המתרחשים סביבנו כל יום ולא להשתאות נכחם, לקבל אותם כמובן מאליו כמוה כמוות.

"לא לדעת" נבדל מ"בורות" ועלינו לחפש איך להגביר את הלמידה תוך שמירה על רעננות ותחושת ההשתאות נוכח גילויים חדשים.

אחת הדרכים לעשות זאת היא להתייחס לכל דבר שאנו לומדים כמו חתיכה בפאזל גדול יותר שעדיין יש בו חלקים חסרים.

במקום שכל דבר שאנו לומדים יהפוך להיות "עוד משהו" שאנחנו יודעים, כדאי לנסות ולהחליף זאת בתזכורת לכמה מעט אנו יודעים.

סנסאי נישיאמה נהג כל הזמן לומר כי בקראטה "אנו מחפשים את היופי שבטכניקה אחת מסיימת".
הוא לא שם דגש על לימוד הרבה טכניקות ו/או שינן קומבינציות רבות, אלא נכנס לעומק של הטכניקה הבסיסית.
לכל טכניקה יש מספר בלתי מוגבל של רמות ביצוע. אייקו-סאן נהגה לומר שיש "להתייחס לכל טכניקה כמו לתכשיט".

אני זוכר שהתלוויתי אל סנסאי בסמינרים הבינלאומיים שלו והוא נהג ללמד טכניקות בסיסיות מאוד אבל מאוד לעומק.
חלק מהתלמידים נראו מאוד משועממים ואני מצידי רציתי לצעוק: "בבקשה שימו לב, זה לא מידע שתוכלו לקבל בכל מקום, אל תפספסו את ההזדמנות הזו".
אפילו עכשיו כשאני מסתכל על תמונה של סנסאי עושה אגרוף פשוט (גיאגו צוקי) - אני מקבל את התחושה כמה עומק טמון בטכניקה שלו.

אם נסתכל על כל טכניקה ורעיון ב"רעננות", כאילו הוא חדש, בפליאה, נוכל להמשיך ולגלות רמות עמוקות יותר.

איני זוכר שבוע אחד במהלך למעלה משלושים השנים לצד סנסאי נישיאמה, שבו לא למדתי משהו חדש או לפחות קיבלתי הבנה עמוקה יותר של הדברים.

שמעתי פעם דוגמא של אם ותינוק שנוסעים למקומות רחוקים. מנקודת המבט של התינוק הם תמיד באותו מקום, כי הוא נישא בזרועות אמו.
פעמים רבות קרה שסנסאי נישיאמה אמר דברים שלא נשמעו לי תחילה הגיוניים , אבל עם השנים, כשהוא המשיך ללמד אותנו, כל פעם מזווית אחרת, הבנתי לאן הוא לוקח אותי.

יש פעמים שאנחנו צריכים לקבל את ניסיון המורה שלנו ולסמוך על הכיוון בו הוא מוביל אותנו, אבל לעולם עלינו להמשיך לשאול ולחקור, להיות סקרנים ומלאי פליאה אל מול הדברים הנלמדים.