תזמון (Timing)

כאשר עומדים מול יריב גדול או מיומן יותר, תזמון טוב חשוב ממש באותה מידה שחשובה טכניקה חזקה. תזמון נכון הוא השניה שבה היריב לא יכול לנתב את הכח שלו.

בקראטה מסורתי אנו מקדישים שעות אימונים רבות כדי לפתח "טודומה וואזה" (=טכניקה מסיימת). אנו מקדישים שעות לפיתוח מערכות הגוף וליצירת שיתוף פעולה בין כל אברי הגוף לכיוון אחד כך שייצרו מקסימום כח ועוצמה בפרק הזמן הקצר ביותר.

אבל גם הטכניקה הטובה ביותר אינה שימושית / יעילה אם לא מתלווים אליה תזמון נכון, מרחק ואסטרטגיה מתאימה כדי ליצור את ההזמדנות המתימה להתקפה.

קל הרבה יותר לגבור על יריב בעזרת חרב מאשר בידיים ריקות, אבל אפילו מתאמנים יפנים בחרב מקדישים חלק ניכר מן האימונים להבנת נושא התזמון והמרחק.

עלינו להבין מהו אותו זמן שבו נכון להשתמש בטכניקה שלנו.

"קיו" הוא כאשר אחד מהתנאים הנ"ל משתנה - כאשר יש תנועה פיזית או מנטאלית וכתוצאה היריב אינו יכול לייצר טכניקה חזקה ואפקטיבית באופן מיידי.

לדוגמא, כאשר היריב מאבד את הרגשות היציבים - הוא נרגש, מפחד, כועס, נוקשה במחשבתו, הספיריט שלו נמוך, או כאשר פיזית  - היריב יוצא משיווי משקל, כאשר הוא יוזם או מנטאלית מתחייב להתקפה, בין טכניקות, בזמן השינוי מפעולה אחת לאחרת, בין לבין עבודת כפות רגליים או בזמן שאיפה.

"קיו" עצמו הוא מאוחר מדי, כאשר ה"אין קיו" הופך ל"קיו" - עליך לתקוף את היריב

אייקו סאן אמרה לי את המשפט הזה הוא היווה עבורי הארה, הוא שינה את הקראטה שלי.
זה לא מספיק לראות את ה"קיו" ולמעשה ממש לראות אותו זה מאוחר מדי. כשאנחנו מבינים שיש "קיו" - הוא כבר הסתיים.

עלינו פשוט להיות שם ולייצר את הטכניקה בדיוק בשנייה שבה ה"אין קיו" הופך ל"קיו".
לכן סנסאי נישיאמה התעקש:"אל תשתמש בעיניים", "תעקוף את המח",  "תגובה ע"י נשימה", "תגובה מרמת עמוד השדרה", "תגובת הרגשה" (Feeling reaction).

לא יתכן שיהיה רווח בין תגובה ופעולה - התהליך הנורמלי של לקבל אינפורמציה, לנתח, להחליט ואז לתת פקודה מהמח הוא מאוחר מדי עבורנו, כאשר יש לנו פחות מעשירית שניה של חלון הזדמנות לייצר טכניקה.

לכן, איננו מסתכלים על גופו של היריב, רגליו וידיו, אלא מסתכלים אל תוך ליבו של היריב, אל ההרגשה שלו.
עלינו לתפוס את הכוונה, ההחלטה ואולי, כשלב ראשון - לתפוס את הנשימה של היריב, הקצב שלו ויותר מכך - להיות המנצח על התזמורת ולהכניס את היריב לתזמורת שאנחנו מייצרים, אנו אלה שיוצרים ומכתיבים את המוסיקה עבורו.

"אל תרקוד לבד"

צריך לעכל את הבסיס כדי ליישם את התיאוריה המוצגת לעיל.

קאטה וקומיטה הן כמו יד וכפפה. קאטה היא בשביל קומיטה ואם היחסים והעקרונות של הקאטה לא באים לידי ביטוי בקומיטה - הרעיונות שהועלו קודם במאמר זה לא יכולים להיות מיושמים.

דרך הקאטה והבסיס ("קיהון") המתאמן לומד להתאים ולסנכרן נשימה, תגובה מהשרירים, דינמיקה של הגוף וטכניקה, לומד לנוע בתגובת שרשרת מהריצפה לכפות הרגליים, דרך מרכז הגוף ואל הטכניקה בהמשכיות נכונה ובהרמוניה.

הנשימה קודמת לטכניקה ומפעילה אותה ע"י הפעלת כפות הרגליים והשרירים, הגוף והטכניקה כדי להגיב לתנועה של היריב עם הנשימה. תגובה מהנשימה היא טכניקה, ללא המרווח שיוצר ניתוח ושיפוט של הסיטואציה.

כך, תגובה ופעולה הופכות לאחד, בלי פער או מרווח ואז אנו יכולים לומר שנשימה, צעקת ה"קיי" היא הטריגר שמתחיל את הטכניקה, כי הנשימה מייצרת את הנתיב עבור הטכניקה, הנשימה מייצרת טכניקה.